הכוח של צניעות וענווה במנהיגות: תרומתם החשובה של משה רבינו והרמב"ם לעולם הניהול

מזמינה אתכם לקרוא רעיונות ומחשבות על התכונות הנדרשות היום ממנהלים בארגונים מתוך נקודת מבט היסטורית, וללמוד על הכוח של צניעות וענווה במנהיגות. מדובר בתכונות שלא נתפסות באופן מיידי כתכונות קלאסיות בעולם הניהול והמנהיגות ואני שמחה לשתף אתכם שהיום ברור יותר מתמיד כמה הן חיוניות להצלחה. היכנסו לקרוא מה אנחנו יכולים ללמוד היום ממשה רבינו ומהרמב"ם.

נכתב ע"י: יעל-דרור כהנוביץ

"ממשה ועד משה לא קם כמשה"

[כך כתב החסיד רבי יוסף יעבץ זצ"ל בספרו אור החיים (תחילת פרק ט) ]

אני עוסקת בניהול ומנהיגות כבר למעלה מעשור,

מתבוננת על מנהלים שונים ובוחנת את התכונות הדרושות כדי להיות מנהיג ומנהל טוב,

כזה שהצוות הולך אחריו ומצליח בכל תחום.

המשפט הזה על משה ומשה תמיד סיקרן אותי ויצאתי קצת לחקור.

תמיד ידעתי שהמשה הראשון שמוזכר הוא משה רבינו,

אך מי זה משה השני?

מסתבר שמדובר על רבי משה בן מימון הידוע בכינויו הרמב"ם.

רבות סופר ודובר על משה רבינו, המנהיג הראשון והמשמעותי של עם ישראל.

הוא דמות מרכזית בתורה, נבחר על ידי האל להוביל את בני ישראל ליציאה

מעבדות לחירות במצרים אל ארץ כנען.

מסיפורי התנ"ך זכרתי שמשה אמנם היה משמעותי ביותר בסיפור יציאת מצרים,

אבל לא זכרתי שהיו לו תכונות מנהיגותיות מובהקות.

הוא יותר נודע בצניעותו.

היום אנחנו לא מקשרים צניעות עם מנהיגות.

מנהיגות נתפסת כיכולת שיש בה כריזמה וכושר ורבלי מובהק.

למרות כל זאת,

משה רבינו הוא זה שזכה לדבר עם האל פנים אל פנים,

ונבחר למשימה המיוחדת של קבלת לוחות הברית ועליהם עשרת הדיברות.

אז מהו הכוח של משה, זה שגרם לאלפים ללכת אחריו,

להאמין בו ולחצות את ים סוף יחד איתו?

כשבוחנים את סיפורו אני מגלה שלמשה לא היה כל כך קל.

עם ישראל התמרד לו בכמה הזדמנויות

והוא עצמו אדם שקט, מגמגם ונעדר כריזמה.

הוא חש ספקנות כלפי המשימה שניתנה לו וביכולת שלו להוביל.

לעומתו,

מנהיגים שבראי ההיסטוריה נתפסים כמנהיגים קלאסיים

כמו צ'רצ'יל ובן-גוריון, ניחנים באמון רב בכוחם ובקסם האישי שלהם

והם בוודאי החזיקו חזון ברור ומשמעותי שאיתו רתמו אנשים ללכת אחריהם.

כשאני חוזרת למשפט "ממשה ועד משה לא קם משה"

אני מבינה שהכותב מאמין שטרם נראו עוד מנהיגים כמו משה רבינו והרמב"ם.

אז מה יש בהם שאין באחרים?

אני חושבת שיש משהו בניגודיות החזקה שהם מביאים לפנינו

שיוצרת השתאות גדולה, לפחות אצלי.

גם משה רבינו וגם הרמב"ם יותר מכל השאירו לנו חותם עשיר ומשמעותי,

שנמצא ונוכח כבר אלפי שנים.

משה הנהיג את עם ישראל במדבר במשך 40 שנים

(בואו, זו משימה מאד מאתגרת וקשה).

הרמב"ם הוא אחד הגדולים, החשובים והמשפיעים

על התרבות של העם היהודי. הוא הוכתר בכינוי "הנשר הגדול"

והיה מחשובי הפילוסופים בימי הביניים, מגדולי הפוסקים, איש אשכולות ורופא.

איזה עוד מנהיגים בראי ההיסטוריה השאירו חותם בסדר גודל הזה?!

ואת כל זה מלווה צניעות, ענווה וספק עצמי –

תכונות אנושיות שאני מזהה אצל מנהלים מצויינים גם היום בארגונים.

אך תכונות אלה לא נתפסות כתכונות קלאסיות של מנהיגים.

להיפך,

הן נתפסות כחולשה.

נראה שגם משה רבינו וגם הרמב"ם מזמנים לנו דיון על מנהיגות אחרת.

מנהיגות שמשאירה חותם אלפי שנים אחרי לכתו של המנהיג,

מנהיגות שמעצבת דורות שלמים ומהווה מקור

ללימוד, השראה, אמונה ועשייה רבת משמעות.

בשנה האחרונה ליוויתי מנהל שמקיים אורח חיים דתי,

והוא תלמיד והוגה בכתבי התנ"ך, הגמרא והפילוסופיה היהודית.

כל פעם שפגש קושי וספק הזכרתי לו את משה רבינו.

כל פעם שלא מצא מילים לדבר עם הצוות שלו, שוחחנו על הגימגום של משה.

שאבנו השראה וכוח ממנהיג אדיר שניחן בדיוק בתכונות ה"לא מנהיגותיות"

אך ידע ללכת בדרך האור והצניעות ולהתוות דרך-ארץ לעם שלם.